ערב פסח לפני 3 שנים, החג האחרון אותו חגגתי עם המשפחה שלי.
ערב פסח, אני טבעונית כבר שנה, ערן גם. אני מסתכלת על שולחן הסדר, עמוס גופות, עמוס יצורים חסרי אונים שנטבחו אך עתה בבתי המטבחיים ושומעת מלמולי הגדה שמדברת על עבדות וחירות, כולם שמחים ומאושרים, אני לא.
דברים נעים לי כמו בסלואו מושן מול הפרצוף, פתאום אחיין של ערן אומר לסבתא שלו "סבתא, הלשון יצאה לך מעולה!" קיבלתי סחרחורת, הרגשתי שהאדמה מסתובבת לי מתחת לרגליים, אני שומעת נכון? הלשון יצאה לך מעולה?! ברגע אחד נזכרתי באלפי הלשונות שליקקו אותי ברפתות, לשונות של פרות ועגלים, תינוקות שניסו לינוק לי מהאצבעות, אימהות שרק אחרי שרכשו אמון כלפיי הראו כך את החיבה שלהן. ליקוקי אהבה כמו שכלבים וחתולים עושים. "סבתא, הלשון יצאה לך מעולה!" ושניה אחרי ההלם הרגשתי את הזעם מציף אותי, לא יכולתי עוד לשאת את האטימות, את האדישות, לא יכולתי לסבול את זילות החיים של מישהו בשביל כמה דקות של הנאה, בשביל ריקון בשירותים.
החלטתי באותה השניה שאני לא אשמע משפטים כאלה יותר, אני לא אשב מול אנשים המלהגים על חג החירות, על החופש שלהם תוך שיעבוד ושלילת חופש באופן הכי בוטה שיש. אני לא בנויה לזה, רואה מראות קשים מדי, כליאה נוראית של תרנגולות, חזירות, פרות, עגלים, טלאים, דגים וזהו, לא מסגלת להכיל את זה יותר. הדבר הזה הביא המון כעס במשפחה "את מעדיפה בעלי חיים על משפחה?!" "אנחנו מכבדים אותך, איך את לא מכבדת אותנו?!" אמא של ערן אמרה לי יום אחד " את מעדיפה לול של תרנגולות על פני" וכל הדברים האלה תלושים מהמציאות לחלוטין.
אני לא צריכה או רוצה שיכבדו אותי, אני רוצה שיכבדו חיים של מישהו, אני רוצה שתתנו חופש כפי שאתם מבקשים עבור עצמכם, אני רוצה שתתיישרו לפי אמות המוסר שלכם- לא פוגעים באף אחד שלא לצורך, מאז ועד כניסתי לבית האח הגדול לא ישבתי בשולחנות לא טבעונים, לא יכולתי, זו האמת, רואה את הקרבנות שלכם, את הכלואים שלכם מיואשים לחלוטין במשקים, אין דבר שיגאל אותם מייסוריהם מלבד סכין השוחט, יחוו עינויים פיזיים ומנטאליים קשים ולא יכולה להסתכל לכם בעיניים שאתם עושים את זה.
אני מאמינה בניצחון האנושיות, אחרת לא היה שום סיכוי שאעשה כל מה שאני עושה, אני מאמינה שיגיע היום בוא נחגוג חג חירות אמיתי לכל כי נאה דורש נאה מקיים.