אז למה קם אדם ומחליט שהוא מקדיש את חייו לדבר ספציפי? למה הוא מוכן להיות בקו האש, לראות את מה שרובינו לא רוצים לראות, מדבר שוב ושוב על מה שאינכם מעוניינים לשמוע? כי זה טיבו של תיקון.
התיקון הזה הוא כנראה הגדול ביותר שמישהו נאבק עליו אי פעם, העוולות הן מנת חלקת רוב אוכלוסיית העולם, האם זה עושה את זה לבסדר? האם זה אומר שזה תקין רק כי "כך כולם נוהגים"? לא, זה לא.
בכל עוולה, שואה, שחרור הנשים, שחרור השחורים לקחו בה חלק אנשים שחשבו שזה בסדר, העוולות היו חוקיות ולגיטימיות ואז קמה קבוצה של אנשים ונלחמה.
זה יפה היום לחשוב על מרתין לותר קינג, על בעלות הברית על רוזה פארקס ולהגיד כל הכבוד אבל אז בזמנו הם נחשבו לקיצוניים, למוקצים, למשוגעים, מה פתאום הם באים ומנסים לשנות סדרי עולם? ההיסטוריה קלה לעיכול בדיעבד, הכי קשה זה לחיות באותה תקופה ולצאת נגד הזרם, זו לא חוכמה להגיד אחרי שנשים היום כבר יכולות לעשות מה שהן רוצות (גם פה עוד יש לתקן) ולהגיד כל הכבוד להן, להסתכל על מרתין לותר קינג ולהגיד "גיבור" , בזמנו היו שחורים שהתנגדו לו וזה מוביל לנקודה הבאה, היום אנחנו חווים, כותבים, משכתבים את ההיסטוריה ויש בידיים של כל אחד מאיתנו לבחור צד, כששואת בעלי החיים תסתיים אתם תאלצו להסתכל לעצמכם בעיניים ולשאול את עצמכם, איפה הייתם כשזה קרה, מה עשיתם, איך עזרתם להם או שבחרתם לא.
אני בבחירה מלאה נכנסת למשקים ומצלמת עוולות, תמיד המציאות מזעזעת וקשה ואין זה רלוונטי לתנאים בהם מגדלים את בעלי החיים, הם תמיד מלא אינדיבידואלים במקומות צפופים, הם תמיד מלאים בחרא, רבים חולים, הם תמיד אומללים, מפוחדים והם תמיד יסיימו את חייהם במקום אחד שייעדו להם, בתי המטבחיים.
אם היה לי משהו אחד שיכולתי לכפות על כולם הייתי דואגת לעשות סיורים בבתי המטבחיים, יום אחד כזה על כל מי שלוקח בזה חלק, שתראו אתם למה אתם גורמים, לפחד, לניסיון לברוח, המאבק על החיים עד השנייה האחרונה ושמישהו יגיד לי בפנים שזה שווה את זה.
הפעם הראשונה בה שמעתי עגלים נשחטים היה בבית המטבחיים בדיר אל אסד, בית המטבחיים "דבאח", בכלל היינו בתצפיות על משחטת זוגלובק לפני החסימה אבל החלטנו לקפוץ לראות מה קורה שם.
זו היתה הטראומה של החיים שלי, ראינו עגלים עומדים וממתינים לרגע שלהם, מסתכלים עלינו בעיניים סקרניות, תינוקות, רק בני שנה וכבר עומדים לפני הרגע הכי מפחיד בחייהם, בית המטבחיים נמצא על צלע הר, צרחות השחיטה הדהדו לכל עבר, יש מצב שרק אצלי בראש שמעתי אותם כ"כ חזק, הרגשתי על סף שיגעון, חוסר אונים משווע, הם נכנסים אחד אחרי השני, מאבק בתוך תא העקידה, תא העקידה מסתובב, צינור מים משפריץ על הצוואר (שחיטה כשרה) צרחות, צרחות, צרחות ושקט, זהו, נגמר, הוא מת.
סנריו חוזר פעם אחר פעם ותהיתי, מי עובד בעבודה כזו? שיסוף גרונות של תינוקות אחד אחרי השני שוב ושוב ושוב והגיע הרגע להגיד את האמת, אתם, אתם עובדים בזה, כל מי שלוקח בזה חלק אוחז את הסכין ומשסף גרונות, יש לכם עבודה לא מכבדת.
ביום שהבנתי שאני אוחזת בסכין, שאני גורמת לרצח מתועב, הפסקתי, נכון, יש כאלה שלוקח להם טיפה יותר זמן להפנים, מערכות של שנים, הסתרה, הכחשה, סילוף עושים את שלהם ולא הבנו אבל האמת היום גלויה, האמת כפי שהיא פתוחה וידועה וזה הזמן להתעורר.
כשנכנסתי לבית האח הגדול עשיתי את זה כדי שלא יהיה אחד שיוכל להגיד "לא ידעתי" המשימה עוד לא הושלמה וזה מחזיר אותי לתחילת הכתוב, למה אני עושה את מה שאני עושה, כדי להפוך עבורכם את הקירות לשקופים, כדי שתדעו במה אתם לוקחים חלק, שתדעו ותעשו את הבחירה הנכונה.
טבעונות.
עבור בעלי החיים, עבורכם, עבור כדור הארץ.
