קור אימים, קור אימים, העצמות שלי כואבות מהקור, השרירים שלי נתפסים מהקור, את התיעוד האחרון עשיתי עם רכב כשהתעקשתי שיהיו בו חימום כי ידעתי שיהיה לי קר.
כשיצאנו מהרכב הרגשתי מיד את הצינה באזניים, התחיל לכאוב לי, אני לא מפונקת, אין לי בעיה לסבול "תנאי שטח" אבל משהו בקור הזה, בחורף הזה בא לי גרוע כי באמת נורא קר.
יצאנו ברגל והתחלנו לתור אחרי משקים, גילינו ישוב שכמעט לכל בית מאחוריו, משק.
נגלה לעיננו מראה כמו של חו"ל, מלונות צמודות למלונות, צמודות למלונות כך שורות אחרי שורות ובכולן עגלים קטנטנים שרק יצאו מרחם אימם, התקרבתי אליהם, מנסה להתנגד לאינסטינקט הראשוני שלי לחבק אותם, לנסות לחמם אותם, שוכבים בקצה של המלונה כדי לנסות לברוח מהגשם אך לא יעזור להם, הכל מוצף, הכל רטוב, ערבוב של שלשול עם גשם, מסתכלת עליהם והלב שלי נקרע, איך מתמודדים עם הקור הזה? איך מתמודדים עם הבדידות והיאוש ועגל אחד שרוצה שאגע בו מנסה לברוח מהכלוב, נתקע עם הרגליים באוויר ולי? לי נקרע הלב.
מסתכלת להם בעיניים ותוהה איך יצור פלאי, עדין, תינוק נחשב לסטייק בעיניי אנשים.
קוראת במידעונים של רפתנים על מחקר שעשו בין גידול יחידני (כליאה בודדת) לגידול יחד, הם כותבים שם שפרות הן יצורים של להקה, חיברות, היררכיה ואפילו המגע המינימלי בין אחד לשני נמנע כי מה לעשות, צריך לבודד מחלות.
רבים מהם עם מחלות עור מזעזעות, אין סיכוי שכלב אפילו בכלבייה היה מוצא התעלמות כזו ממה שהולך להם על העור, תגים חדשים לאזניים עם פלסטיקים משוננים ועבים, אני נוגעת להם באזניים והם קופצים מכאב. פרקטיקה אחת מבין מאות נוראיות ואנחנו אפילו לא שמים עליה בגלל הנוראיות יותר.
כשאני נכנסת למיטה שלי בלילה אני לא מצליחה לשכוח שגם היום כמו בכל יום יובלו בקור מקפיא כ-800,000 בעלי חיים, במהירות של 120 קמ"ש על כביש 6, מנסים להצטופף כדי להגן על עצמם מהקור בטוח שללא הצלחה.
כדי להמשיך לעשות את מה שאנחנו עושים יש צורך במניפולציות רגשיות רבות, כמו "עדיף להם כבר למות מהיפותרמיה ולא להמשיך עם חיי הסבל האלה והאמת היא שאני כבר לא יודעת מה עדיף, אני לא אמורה להחליט על המוות שלהם, אני לא אלוהים אבל גם אתם לא.
די, עזבו אותם לנפשם.
די.
