היום הפגנו מול בית הרצח המכונה "הוד חפר", "מפעל" שלם עם עשרות אלפי כלובים, מכונות שטיפה וכמה אנשים עם סכינים מגואלות בדם.
המעבר ליד השער העביר בי צמרמורת, ראיתי את אלה המחכים לתורם להוצאה מהכלובים הצפופים, אלה, הלבנים שנראים כולם אותו הדבר, אלה שאף אחד לא סופר אותם כקרבנות, אלה שבאבחת סכין אחת הופכים מבעל חיים למוצר.
צילמתי מהר עם הפלאפון והתמונות יצאו מטושטשות, הידיים שלי לא הפסיקו לרעוד.
הסטתי את המבט במהירות, כדי לא להשבר, ידעתי שיש לנו עוד הפגנה להרים, הגענו לפני כולם, לא ידעתי כמה יגיעו, בכל זאת, יום שני, אמצע השבוע, צהריים ואני רואה את המפגינים באים, עוד ועוד, לא מפסיקים, פרצופים ותיקים, חדשים שמעולם לא ראיתי, אנשים שאני מכירה שמעולם לא ראיתי בשום משמרת מחאה או הפגנה, מתרגשים לקראת הפעם הראשונה בו הם מפגינים, כולם נחושים, חדורי מטרה, מבינים למה אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים.
אתמול בלילה המשטרה סימנה את מקום ההפגנה, חששתי מכך מאוד, היה ברור שמכיוון שההפגנה מאושרת על ידי המשטרה הם מקצים את השטח, הם יבדקו שלא תהיה ולו מעט של הפרת סדר ואני מסתכלת עליהם, עושים את עבודתם ולא מבינה איך הסדר הפך מעוות, הסדר הוא לשמור כי הרצח ימשיך להתקיים ושאנחנו לא נתנהג באלימות?! שכחנו מה זו אלימות? לעצור רצח זו אינה אלימות, לרצוח זו אלימות.
בתחושה האישית שלי אני מרגישה שאנחנו בעידן חדש, אולי אני תמימה אבל כשאני רואה ועוד ועוד מצטרפים למאבק אני מתמלאת בתקווה.
את האומללים והמסכנים אני רואה כל שבוע, מבקרת אותם במשקי העינויים הבודדים שלהם, מנסה לתת טיפה של חום ואהבה, מצלמת תוך כדי לנסות ולהעביר את האמת לכמה שיותר אנשים.
המאבק הזה הוא קשה והוא דורש ניתוח קריאת מצב השטח כל הזמן, למה אנשים מוכנים, מה יכולות ההסברה וההשפעה שלנו.
לא באנו לטבען את אנשי הוד חפר, באנו להזכיר שאנחנו נהיה בכל מקום ובכל זמן, תמיד.
נגמרה ההפגנה, ישבתי ליד זיו מפעילי החזית הדרומית ופתאום קלטתי את הדמעות שלו, הוא נעצר ובכה על אלה שאפילו אינם נחשבים לקרבנות, אבל הם נחשבים בעיניינו ואנחנו לא נשכח, לא נסלח, לא ננוח ולא נעצור, עד אחרון הכלובים.
