השמדת לולים נגועים - שפעת העופות 2015
הפחד הגדול שלי בתור מתעדת משקים כבר 4 שנים הוא שיגיע היום וזה לא יגע בי יותר.
משקים שלמים של פרות שחורות לבנות, עגלים שחורים לבנים, תרנגולי פטם, מטילות, תרנגולי הודו כולם לבנים, כולם נראים אותו הדבר.
הפחד הזה שאני אתרגל למראות וזה לא ישייף לי את הנפש מטריד אותי היום כמו בכל פעם שאי אפשר להתרגל לדברים האלה, למראות ולקולות, גיליתי שהגוף לבד מקריס את עצמו כדי לא להתמודד לפחות לכמה שעות.
שפעת העופות מתפשטת בישראל בקצב מטורף, עוד ועוד לולים מושמדים בצורה אכזרית וקרה. אני זוכרת שלפני כשנתיים ראיתי תמונה בפייסבוק על שיטת הרצח הזו, שיטת הקצף, מציפים את כל הלול בקצף ומחכים לגוויעתם של כל בעלי החיים. הנתונים מורים שמתחילת השנה (חודש) השמידו באופן הזה כ-300,000 עופות.
היום תיעדנו בבית חירות, ראינו את האנשים מכוסים טוב טוב, תרנגולי הודו שניסו לברוח הוחזרו מיד ללול, עמדתי שם וצילמתי את המשאית מגיעה, את חיבור הצינור אליה וההצפה. הקולות והמראות לא יעזבו אותי לעולם.
מישהו צעק לי "מה את רוצה שיקרה? שהם ידביקו בני אדם?" אבל מלכתחילה הם לא אמורים להיות שם, אסופה של עשרות אלפים בגלל גרגרנות בני אדם, עצלנותם לשנות הרגליהם. אתם לא יודעים את האמת? תתחילו לחקור עליה, תתחילו לשאול שאלות, תבינו שעובדים עליכם, תזונה מן החי היא תזונה הורגת אתכם ואותם, אתכם לאט אותם טיפה יותר מהר.
תרנגולי ההודו היום נחנקו למוות, מוות זה נמשך כ-9 דקות, לא ישאר ניצול אחד, אף אחד לא יחמוק מרוע הגזירה.
זרקו עלי אבנים, ה"בוס" נתן הוראה לשבור לי את המצלמה, מי שאלים הוא אלים, נקודה. מי שאלים כלפי בעלי חיים ויכול לראות אותם גוססים לאיטם, נלחמים לנשום יהיה אלים כלפי בני אדם, אין לי צל של ספק, זה מוכח פעם אחר פעם.
האלימות כלפיי לא חדשה לי, מאז יציאתי מבית האח הגדול אני חווה אלימות, אם זה מפוסטים שנכתבו נגדי, אם שניקבו את צמיגי המכונית, זה לא מרגש, זה מאוד מצער. הם מפחדים. מפחדים מהאמת שאנחנו חושפים ומגישים לכם, אז הם נוקטים בדרך שהם מכירים הכי טוב - אלימות.
מצער לחלוטין אבל כאדם שרואה אלימות בשיא הכיעור שלה כבר 4 שנים, דבר לא הפתיע אותי. עמדתי היום על גבעה מעל הלולים ולא יכולתי לעשות כלום כדי לעזור להם, ראיתי אותם מסתכלים עלי מהחורים ביוטה, את העיניים שלהם, עיניים טובות, עיניים של חפים מפשע שלא עשו דבר רע אף פעם לאף אחד ולא יעזור להם, נחרץ גורלם.
הגעתי הביתה, צריכה לתפקד כרגיל, אוספת את הבנות, לא היה לי כח לבשל, הלכתי לקנות חומוס ופתאום ראיתי את ההשתקפות שלי במראה במסעדה ונבהלתי, נראיתי נורא, מתהלכת עם צווחות הקרקורים שלהם בראש ומרגישה שאני הולכת ומאבדת את השפיות.
חזרתי הביתה, הקאתי את נשמתי והלכתי לישון, רציתי רק שקט לכמה שעות, כמה שעות בלי לדעת, בלי לחשוב, בלי לכאוב.
אני כואבת את כאבם המיותר, את מותם החולני של מיליארדים, החיים שלהם בידיים שלכם, קחו אחריות, התחילו לממש את התואר שניתן לכם "בני אדם". גלו אנושיות, עברו לטבעונות.
עזרו לנו לעזור להם. לתרומה לעמותה 'קירות שקופים' לחצו כאן
