אי אפשר לראות סבל ולהשאר אדיש

יום שבת האחרון היה כמו ניקוז של המאבק כולו, מפגש עם אנשים, תיעוד, הרצאה. 

 

בימי האח הגדול הרגשתי שדיירי הבית הם בעצם מיקרוקוסמוס של האוכלוסיה בישראל (שם כבר שיניתי את דעתי כי חצי מדיירי הבית הפכו צמחונים/טבעונים והלוואי וזה היה המצב בישראל או בשאר העולם) וכך הרגשתי בשבת. יצאנו על הבוקר, ידענו שיש שלג בצפון ולצערי בשיקולי הבעד ונגד לצאת מהבית היה ברור שזה תיעוד שאנחנו לא יכולים לפספס, אני מודה, משהו קרה לי, זה נהיה קשה מפעם לפעם.

 

לפני הכניסה לאח הגדול זה היה "עבודה", באים, מתעדים, הולכים, תחושת בהילות כזו שצריך להספיק כמה שיותר, משתדלת לא להקשר לאף בעל חיים אבל מהרגע שיצאתי ואחרי שלא ראיתי בעלי חיים במשקים שלושה חודשים וחצי זה נהיה קשה נפשית בצורה שקשה לתאר, יש משתנים טכניים, באמת יצא לנו לראות דברים קשים מאוד, הפרדת הגדיים בשדה יעקב (הסרטון כאב של אמא נצפה ע"י 600,000 אנשים בארץ ובעולם), השמדת תרנגולי ההודו ע"י חנק בקצף ותינוקות בשלג ואלה רק מעט מהדוגמאות, דברים שגם אני חזיתי בהם לראשונה בחיי. 

 

יש קושי גדול בהתמודדות מול החברה משני טעמים, הראשון הוא לראות מה קורה לבעלי החיים ולהסתכל בעיניים לגורמים האחראיים לסבל והדבר השני הוא שלאן שאני לא הולכת יש לאנשים דעה מוצקה ונחרצת עלי, אני לא צריכה להגיד כלום, כולם יודעים מי אני, כולם שונאים או אוהבים בקיצוניות מרשימה מאוד. 

 

בדרך לצפון עצרנו בכחל לקנות קפה, דיברתי עם בחור לידי ואיכשהוא התחילה המולה כזו רק מזה שדיברתי איתו, זו מאחוריי כבר זורקת את השנקל שלה "אנחנו אוהבים סטייקים" בעל המקום צועק "אל תאמינו לה" ואני? דיברתי בשקט עם הבחור לידי. רעשי הרקע האלה, הטיפשיים האלה, חסרי המוסר האלה, מה הם באים להגיד? למה חשוב לכם לצעוק "אנחנו אלימים, אנחנו אוהבים את זה"? מה בנוכחות שלי גורם לכם להתנהגות ילדותית כזו? רוצים דיון? בואו נקיים אותו. 

 

כשיוצאים לתיעוד אי אפשר לעולם לדעת עם מה נצא, חורשים את הארץ, עוברים ממשק למשק ובתכל'ס אלה תמיד זוועות. נוסעים לרפת הצפונית ביותר בישראל, הלכנו בשלג ובמים רבע שעה כדי להגיע לאומללות והאומללים האלו ולי כבר לא נותרו מילים. עמדתי שם בשוק מוחלט כשסביבי עגלים שאינם מפסיקים לבכות, קפוא, אין להם איך להתחמם, אין להם מרבץ יבש, אין להם אמא. כשהגענו כולם היו ספונים במלונות שלהם, איך שהתקרבנו כולם יצאו, משוועים למשהו, מגע, חום, אוכל, הם לא רוצים להיות לבד, לבד בסבל וברגע אחד התחילו להשמע זעקות אימה מהרפת, אלה היו האימהות, הן עמדו עם הפנים לכיוון העגלים וזעקו את נשמתן, זעקות אימהות. נזכרתי באישה מכחל "אנחנו אוהבים סטייקים" אישה יקרה עטופה במיליון שכבות שחלילה לא תסבול מקור, מחייכת ומרוצה מעצמה. ממה בדיוק? הסטייקים שלך קפאו מקור, אם היית רואה כלבים קשורים בשלג היית מחייכת? לא, גם אילו רק היית רואה את מה שאני ראיתי, הלב היה נקרע לך מהמקום כי אי אפשר לראות סבל ולהשאר אדיש, אי אפשר. 

 

מכיוון שמרבית ישראל היתה בצפון לקח לנו 4 שעות לחזור, היתה לנו הרצאה במושב עמיקם, עמיקם שממוקם ליד אביאל, שם תיעדנו השמדת הודים, הלב שלי התכווץ כשראיתי את השלט "אביאל" טראומה נחקקת בכל נים בגוף, כך זה עובד, איחרנו בשעה להרצאה, פעם ראשונה שזה קורה לנו, אני הספקתי להחליף מכנסיים, רועי לא, היה מטונף מצואה של פרות, נורא להגיד אבל האנרגיה היתה מדויקת. 

 

סיימנו את ההרצאה, נסענו הביתה ואז הגיע השקט, השקט של מה שראינו, השקט של חוסר האונים, השקט של הידיעה שהסטייקים שלכם קופאים מקור, מדליקה מזגן עם רגשות אשם כי צילמתי והלכתי, השארתי אותם שם...