על החוויה העוצמתית והקשה בתיעוד החזיריה שבקיבוץ להב
מבחינתי התיעוד בחזיריית להב שבדרום היה אחד התיעודים החזקים ביותר,
הגענו לשם בחורף שעבר, זה התחיל מלעבור את הכניסה ולשהות במכלאה נטושה עם משרפה צמודה וכל העת לשמוע במרחק לא רב משם את החזירים צורחים את נשמתם.
באישון לילה חדרנו לתוך שטח החזירייה וידענו שזה חייב להיות מהיר בכדי שלא ניתפס,
נכנסנו למתקנים בהם הוחזקו החזירים וזה היה ללא ספק להיכנס לתוך לוע הגיהנום עם מראות קשים מאוד,
החזירות כלואות בתאי הריון בהם הן כלואות לאורך חודשים,בביתנים אחרים חזירות לפני או לאחר המלטה בתאים ללא יכולת לנוע כאשר הברזלים של המתקן לוחצים על בטנן ובחלק מן המתקנים היו גורים שינקו מהן, והצרחות של כולם פשוט היסטריות.
באותו מתחם גם קיימת משחטה בה היו חזירים שישנו צמודים אחד אל השני ובבוקר למחרת כולם ישחטו ויהפכו לנקניק.
האפקטים שהתלוו לאותו לילה בחזירייה היו בלתי נשכחים,
הצרחות כמובן, הקור והגשם, הפחד מלהיתפס, הפחד מלאבד את החומרים החשובים שהשגנו, האוהל הענק של החיילים שחנו את הלילה בצמוד לחזירייה, הריח של החזירייה שלא יוצא לעולם מן האף, מתקן הכילוי בו שורפים את הגופות (בו שהינו לפני שנכנסנו), הכלב שפתאום התחיל לנבוח עלינו באמצע החשכה ועוד רגעים שהפכו את התיעוד הזה לחוויה עוצמתית וקשה במיוחד.
בסופו של הלילה המטלטל הזה, כאשר יצאנו לחופשי מקיבוץ להב בבוקר המחרת כשאנו יודעים שיש בידינו חומרים מעולים בכדי לחשוף לציבור.
באותם רגעים אמרתי לטל 'תסתכלי איזה קטע הזוי!' - עטפו את המכונית שלנו מכל כיוון להקה של ציפורים בגובה מראות הצד
והן ליוו אותנו לאורך מספר רגעים...
התחושה הייתה של ניצחון ואופוריה ושאולי אותה להקה הוקירה לנו תודה בשם חבריהם החזירים ובשם והיקום.
וזה עוד אחד מאותם רגעים וזיכרונות שממשיכים לתת כוח להמשך הדרך.
